בג"ץ קלפים פתוחים

בג"ץ 273/97 אגודת הלהט"ב, קל"ף והאגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר החינוך והתרבות והספורט, הטלוויזיה החינוכית הישראלית והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון
תאריך החלטה	21 בספטמבר 1997
החלטה
	הוחלט להורות למשיבים להסיר את התנגדותם לשידור התוכנית. הוספת תוכנית "משלימה" נתונה לשיקול דעתם של הגורמים ולא תהווה תנאי לשידורה.
חברי המותב
חברי המותב	אהרן ברק, דליה דורנר, יעקב קדמי
דעות נוספות	ניתן פה אחד

בג"ץ קלפים פתוחים^[1] הוא פסק דין שנתן בג"ץ ב-21 בספטמבר 1997, ובו התקבלה עתירתם של אגודת הלהט"ב, ארגון קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) והאגודה לזכויות האזרח בישראל נגד שר החינוך, התרבות והספורט, הטלוויזיה החינוכית הישראלית והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. העותרים ביקשו לבטל את האיסור שהטיל שר החינוך זבולון המר על שידור פרק של התוכנית "קלפים פתוחים" שעסק בנוער להט"ב ובזהות מינית.

עובדות מהירות מידע החלטה, ערכאה ...

סגירה

בפסק הדין קבע בג"ץ פה אחד שיש להתיר את שידור התוכנית כפי שתוכנן במקור, בערוץ בו תוכנן השידור, ללא התניה של השידור בשינויים וסייגים כפי שדרשו המשיבים.

"קלפים פתוחים" הייתה תוכנית אירוח מבית היוצר של הטלוויזיה החינוכית בהנחיית נתיב רובינזון, ששודרה בשנת 1997 אחת לשבוע ובה כל פרק הוקדש לדיון בנושאים שונים המעסיקים בני נוער. בין היתר עסקה התוכנית בתופעות חברתיות שנויות במחלוקת, כגון חזרה בתשובה, שימוש בסמים, אלכוהוליזם, יחסי מין, כתות וכדומה. התוכניות הוקלטו בהשתתפות קהל צופים של בני נוער, הן נועדו לבני נוער והן שודרו בשעות צפייה המתאימות לבני נוער.

באחת התוכניות, שעסקה בזהות מינית, התארחו שני צעירים הומואים, צעיר ביסקסואל וצעירה לסבית וכן אם לבן הומו. המשתתפים, כולם שלמים עם נטייתם המינית, סיפרו את סיפורם האישי ודנו בסוגיות שונות הקשורות ללהט"ב כגון יחס החברה, יציאה מהארון, יחסיהם עם משפחותיהם והסביבה, קשיים, השקפת עולמם וכדומה. המשתתפים ענו לשאלות הקהל ובאולפן התקיים דיון בסוגיה. לאחר צילום התוכנית ועריכתה נקבע לה מועד לשידור בערוץ 2.^[2] על אופי התוכנית כתב בג"ץ:

עיון בקלטת התוכנית הראה כי הופעתם של ארבעת המרואינים הייתה נעימה, דבריהם שטפו והתאפיינו בכנות מלבבת ועמדותיהם הוצגו בצורה ברורה ובהירה. ניכר היה בארבעה שהם מבקשים את הבנתם ואהדתם של הצופים; כאשר התמונה הכוללת שהצטיירה מן המפגש עמם הייתה שהומוסקסואלים ולסביות הם ככל בני הנוער, שהטבע נטע בהם תכונות שאינן מוציאות אותם אל "מחוץ למחנה".

לחבר הכנסת חנן פורת (מפד"ל) נודע על התוכנית והוא פנה לשר החינוך, זבולון המר (מפד"ל), ודרש ממנו למנוע את שידורה.^[3]^[4] בעקבות הפנייה הורה השר המר על קיום בדיקה יסודית של התאמת התוכנית לשידור,^[1] והורה לעכב את שידורה בנימוק ששידור התוכנית בטלוויזיה החינוכית יתפרש כמתן לגיטימציה להומוסקסואליות.^[2] בחוות הדעת שהוגשו לשר החינוך עם השלמת הבדיקה, נשלל שידור התוכנית כמות שהיא בטענה שהמסרים שמשגרת התוכנית לבני הנוער הצופים בתוכניות חינוכיות אינם מאוזנים. השר אימץ את המלצת הוועדה. לשיטתו, פסילתה של התוכנית מוגבלת לשידור בטלוויזיה החינוכית בלבד.^[1]

Thumb — פאנל המשתתפים בתוכנית. מתוך התוכנית "קלפים פתוחים", הפרק אודות בני-נוער הומואים ולסביות, 1997

האגודה לזכויות האזרח (באמצעות עו"ד דן יקיר), אגודת הלהט"ב (באמצעות עו"ד דורי ספיבק) וארגון קל"ף (באמצעות עו"ד עירא הדר) הגישו עתירה נגד שר החינוך, הטלוויזיה החינוכית ורשות השידור בדרישה לשדר את התוכנית.^[2] בעתירה נטען, כי פסילת התוכנית פוגעת בחופש הביטוי, מפלה הומואים ולסביות ומשדרת מסר שלילי כלפיהם.

לבג"ץ צורפה חוות דעת מומחים של פרופ' איריס לוין מבית הספר לחינוך באוניברסיטת ת"א, פרופ' גבריאל סלומון, דיקן בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, ד"ר עדיטל בן ארי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וחנה לויטה, מנהלת בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה העברית, שעמדו על החשיבות החינוכית הרבה, לדידם, שבשידור התוכנית.^[5] חוות הדעת הללו הדגישו, בין היתר, את הנקודות הבאות:^[1]

הקהילה המדעית קבעה כי הומוסקסואליות אינה מחלת נפש או הפרעה נפשית, כי אם נטייה וזהות מינית, על כל המשתמע מכך מבחינה רגשית והתנהגותית.
העובדה שהצגת החוויה החד-מינית על ידי ארבעת המרואיינים אינה מלווה ב"רגשות אשם" אינה מעודדת "הפקרות מינית", והחשש להתנסות בעקבותיה הוא שולי.
הצגת הנושא על ידי המרואיינים אינה מחייבת "איזון", שהרי אין המדובר בהצגת השקפות עולם לבחירה, אלא בפתיחת אשנב להכרתה של תופעה ולהבהרתה.

שר החינוך טען בתשובתו לעתירה, שהתוכנית כפי שהיא מעודדת את הנוער להתנסות באורח-חיים הומוסקסואלי, ועל כן דרש השר "תוספת מאזנת" לתוכנית, שבה יציגו מומחים גם את ההיבטים הפחות נעימים של החוויה ההומו-לסבית, וטען שהמסגרת לשידור התוכנית אינה הטלוויזיה החינוכית אלא הטלוויזיה הכללית.^[2] התשובה הסתמכה על חוות דעתם של עוזר שילד, רוחמה קציר ומיכאל גל. חוות דעת אלו הדגישו את המגרעות שבהן לוקה התוכנית כמות שהיא ובין היתר: את העדר ה"איזון" המקצועי, להצגה השטחית הקלילה והמלבבת על פניה, של ההוויה החד-מינית על ידי ארבעת המרואיינים; את ההתעלמות מערכים חברתיים בעלי דין קדימה ביחס להוויה האמורה; ואת המסרים המעודדים התנסות, תוך הצגת ציפיות לחוויות נעימות שאינן כרוכות בסיכונים מכל סוג שהוא.^[1]

בסקירתו את האקלים החברתי-משפטי כתב השופט יעקב קדמי כי נכון שיש הסוברים שהומוסקסואליות היא תופעה בלתי רצויה ואף מזיקה, אך עם זאת, אין בכך כדי להצדיק "התעלמות ועצימת עיניים בפני קיומה של התופעה"; וכי קשה לראות בהדחקת התופעה והפיכת הדיון בה ל"טאבו", אחד מן האמצעים האמורים:^[1]

הסתגרות והוקעה ללא היכרות והבנה, לא תבאנה, כך נראה לי, לתוצאות שהמבקשים לצמצם את ממדי התופעה [...] הכרת התופעה אינה הופכת אותה כשלעצמה לרצויה ומקובלת; ובלעדיה לא ייתכן דיון של אמת במשמעותה והשלכותיה [...] העידן בו אנו חיים, מטפח את זכויות הפרט ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים; והנמנים על הקהיליה החד-מינית - גם לשיטתם שלהם - משתייכים לאחרונים. ברם, כחריגים אחרים, גם הם מהווים חלק אינטגרלי מהמסגרת החברתית שלנו; וכל עוד לא ניתן להצביע על סיבה מיוחדת המצדיקה את הצרת צעדיהם וצמצום זכותם להציג את אורח חייהם וחוויותיהם בפני הציבור, אין לשלול זאת מהם.

עוד כתב השופט קדמי כי התעלמות ואיסור גורף ללא הנמקה, לא יעמדו כנגד הסקרנות, הפתיחות והרצון לדעת. השופט הוסיף כי הכרת התופעה דרושה דווקא לאלה "המבקשים להצר את צעדיה".^[1]

בעתירה דנו השופטים אהרן ברק, דליה דורנר ויעקב קדמי. את פסק הדין כתב השופט קדמי, והוא ניתן פה אחד. בפסק הדין כתבו השופטים כי העידן הנוכחי מטפח את זכויות הפרט ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, לרבות קהילת הלהט"ב. עוד נקבע, כי התוכנית אינה "בלתי מאוזנת" או "אנטי חינוכית", כפי שטען שר החינוך, שכן היא נועדה להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים הומו-לסביים, וכי חינוך אין פירושו חינוך מודרך מטעם, אלא חינוך במשמעות הרחבה ברוח התקופה.^[5] בהתייחסו לסוגיית שידור התוכנית במסגרת חינוכית, קבע בית המשפט:

אכן, הטלוויזיה החינוכית היא מסגרת מיוחדת שונה מן הטלוויזיה הכללית ותכליתה "חינוך". ברם, כפי שמלמד אותנו מילון השפה העברית - וכפי שמתחייב מלוח השידורים של הטלוויזיה החינוכית - משמעותו של "חינוך" בהקשר זה היא רחבה והולמת את התקופה; ובפועל הורחבה משמעותו של המושג בכך, שהוא כולל במסגרתו גם הקנית דעת, הרחבת אופקים והשכלה לשמה [...] "חינוך" בהקשר הנדון כאן, אינו חינוך "מודרך" מטעם; אלא "חינוך" במשמעות הרחבה.

על טענת שר החינוך כי התוכנית אינה מאוזנת, קבע בית המשפט:

אכן, התוכנית אינה "מאוזנת" במובן זה שהיא מצומצמת להצגת חוויותיהם של הנמנים עם ה"חריגים" ואינה כוללת עמדה "אחרת" מזו המתחייבת מדברי המרואיינים. ברם, אין בכך משום "חוסר איזון" ההופך את התוכנית ל"אנטי חינוכית". על פניה נועדה התוכנית להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים בעלי זהות חד-מינית; ובתור שכזו - הרי היא תוכנית שלמה ולא חסר בה דבר.

בג"ץ הורה לשר החינוך להסיר את התנגדותו לשידור התוכנית וקבע כי אין טעם ואין מקום לברר את הטענות האחרות שהוצגו מטעם העותרות כנגד הסמכות למנוע את השידור. עוד קבע בג"ץ כי הוספת תוכנית "משלימה" נתונה לשיקול דעתם של הגורמים המופקדים על התוכנית, ואינה מהווה תנאי לשידורה.